כוחם של המופנמים – סוזן קיין
הרצאת טד (TED)
בתרבות בה הכל מוקירים יותר את החברותיים והמוחצנים, עלול להיות קשה ואף מגונה להיות מופנם. אבל, כפי שטוענת סוזן קיין בהרצאתה מלאת הלהט, המופנמים מביאים איתם לעולם כישרונות ויכולות יוצאי-דופן, ויש לעודדם ולשבחם.
לקריאה:
כאשר הייתי בת 9, יצאתי בפעם הראשונה לקייטנה. ואימי ארזה לי מזוודה מלאה בספרים, משהו שנראה לי טבעי ביותר, מכיוון שבמשפחתי הקריאה היתה הפעילות הקבוצתית העיקרית. אולי זה נשמע לכם לא-חברותי, אבל עבורנו זו היתה פשוט דרך אחרת להיות חברותיים. את זוכה בחום הפיזי של משפחתך היושבת לצידך, אבל את גם חופשיה לשוטט בארץ ההרפתקאות שבמחשבתך. לכן חשבתי לעצמי שגם בקייטנה זה יהיה כך, ואף יותר טוב. [צחוק] בדמיוני ראיתי 10 בנות יושבות בבקתה לבושות כותנות-לילה תואמות וקוראות בהנאה ספרים.
[צחוק]
הקייטנה דמתה יותר למסיבת שתיה אבל בלי אלכוהול. כבר ביום הראשון, המדריכה שלנו אספה את כולנו ולימדה אותנו שיר-עידוד שהיינו אמורות לשיר בכל יום במהלך הקיץ כדי להחדיר בנו את רוח הקייטנה. וזה הלך ככה: "פ-י-ר-ח-כ-י-ם, ככה אנו מאייתים "פירחכים". "פרחכים, פרחכים, הבה נהיה פרחכים." כן. שכה אחיה! לא הבנתי מדוע עלינו להיות כאלה פרחחים, או מדוע עלינו לאיית את המילה הזאת בשגיאות. [צחוק] אבל דיקלמתי את שיר העידוד יחד עם כולם. עשיתי כמיטב יכולתי. ורק חיכיתי לרגע שבו אוכל להסתלק כדי לקרוא את ספרי.
אבל בפעם הראשונה בה הוצאתי ספר מהמזוודה שלי, הילדה הכי מקובלת בצריף ניגשה אלי ושאלה, "למה את כזו שקטה?" — כאשר שקטה, כמובן, זה הניגוד הגמור של פ-ר-ח-כ-י-ת. ובפעם השניה שעשיתי זאת, המדריכה ניגשה אלי בהבעה מודאגת על פניה חזרה על העיקרון של רוח המחנה ואמרה שעלינו להשתדל מאוד להיות חברותיות.
לכן החזרתי את ספרי למזוודה, והכנסתי אותם מתחת למיטתי, ושם הם נשארו במהלך כל הקיץ. חשתי מין אשמה בקשר לזה. הרגשתי כאילו הספרים זקוקים לי, שהם קוראים לי ואני זונחת אותם. ואכן זנחתי אותם ולא פתחתי שוב את המזוודה עד שחזרתי הביתה למשפחתי בסוף הקיץ.
אני מספרת לכם כאן את הסיפור על הקייטנה, ויכולתי לספר עוד 50 כאלה בדיוק– כל אותן הפעמים בהן קיבלתי את המסר שהתנהלותי השקטה והמופנמת איננה בהכרח הדרך הנכונה להתנהג, ושאני צריכה לנסות להיות יותר מוחצנת. עמוק בתוכי חשתי תמיד שזה לא נכון, ושהמופנמים הם בסדר גמור בדיוק כפי שהם. אבל במשך שנים הדחקתי תחושה זו, וכך, מכל הדברים, נהייתי לעורכת-דין בוול-סטריט, במקום להיות הסופרת שתמיד השתוקקתי להיות– חלקית מפני שהייתי צריכה להוכיח לעצמי שגם אני יכולה להיות אמיצה ואסטרטיבית. תמיד יצאתי לברים צפופים כשבעצם העדפתי לאכול ארוחה נעימה בחברת ידידים. עשיתי את הבחירות האלה, הסותרות את מהותי הפנימית, באופן כל-כך אוטומטי, שאפילו לא הייתי מודעת שאני עושה אותן.
אבל זה מה שמופנמים רבים עושים, ובטוח שאנו מפסידים מזה, אבל זהו גם ההפסד של הסובבים אותנו ושל הקהילות שלנו. וככל שזה נשמע גרנדיוזי, גם העולם כולו מפסיד מזה. מכיוון שבכל הקשור ליצירתיות ומנהיגות, אנו זקוקים למופנמים שעושים את מה שהם הכי טובים בו. כשליש עד מחצית מהאוכלוסיה הם מופנמים– שליש עד מחצית. כלומר, אחד מכל שניים או שלושה אנשים שאתם מכירים. כך שגם אם את או אתה מוחצנים, הרי שמדובר בשותפיכם לעבודה ובבני הזוג שלכם ובילדיכם ובאדם שיושב כרגע לצידכם — כל אלה חשופים לאותה דעה קדומה שהיא אמיתית ונטועה די עמוק בחברה שלנו. כולנו מפנימים אותה מגיל מאד צעיר מבלי שיש לנו אפילו שפה שתתאר את מה שאנו עושים.
כדי לראות בבירור את הדעה הקדומה צריך להבין מהי המופנמות. זה שונה מאשר להיות ביישן. הביישנות קשורה בפחד מפני שיפוט חברתי. המופנמות קשורה יותר לאופן התגובה לגירויים, כולל גירוי חברתי. המוחצנים משתוקקים לגירויים רבים, בעוד שהמופנמים חשים חיוניים והכי עירניים ובעלי יכולות כאשר הם נמצאים בסביבות יותר שקטות ומאופקות. לא כל הזמן– הדברים אינם מוחלטים– אבל חלק גדול מהזמן. לכן המפתח הוא שכדי למרב את כישרונותינו על כל אחד מאיתנו לשים את עצמו באזור הגירוי המתאים לו.
אבל בדיוק כאן קיימת הדעה הקדומה. רוב המוסדות החשובים שלנו, בתי-הספר ומקומות העבודה, בנויים בעיקר עבור המוחצנים ועבור הצורך של המוחצנים בגירויים רבים. וכיום יש לנו גם מערכת אמונות שאני מכנה אותה "חשיבת-העדר החדשה", לפיה כל היצירתיות והפריון באים מאיזה מקום משונה של התנהגות עדר.
כך שאם נתאר את הכיתה הטיפוסית של ימינו: כאשר אני הלכתי לבית-ספר, ישבנו בשורות. ישבנו בשורות של שולחנות, ככה, ועשינו את רוב עבודתנו באופן די עצמאי. אבל כיום, בכיתה הטיפוסית יש קבוצות של שולחנות — ארבעה, חמישה, ששה או שבעה ילדים שיושבים פנים מול פנים והילדים עובדים באין-ספור משימות קבוצתיות. אפילו בתחומים כמו מתמטיקה וכתיבה יצירתית, שניתן היה לחשוב שיהיו תלויים בחשיבה עצמאית, מצפים היום מהילדים לפעול כמו חברים בוועדה. והילדים שמעדיפים לפעול לבד או פשוט לעבוד עצמאית, נחשבים לחריגים או יותר גרוע: למקרים בעייתיים. ולפי הסקרים, הרוב המכריע של המורים מאמינים שהתלמיד האידיאלי הוא מוחצן לעומת המופנם, אף על-פי שהמופנמים מקבלים ציונים טובים יותר והם משכילים יותר, לפי המחקרים. [צחוק]
אותו הדבר קורה במקומות העבודה שלנו. רובנו עובדים במשרדים בעלי חללים פתוחים ללא קירות, כשאנו חשופים לרעשם המתמיד ולמבטיהם של עמיתינו לעבודה. ובכל הקשור למנהיגות, מדלגים תמיד על המופנמים לאיוש משרות ניהוליות, אף על-פי שמופנמים נוטים להיות מאוד זהירים, והרבה פחות צפויים לקחת סיכונים שגדולים עליהם — שזה משהו שכדאי לכולנו להעדיף היום. במחקר מעניין שעשה אדם גרנט בביה"ס וורטון, נמצא שמנהלים מופנמים משיגים לעתים קרובות תוצאות יותר טובות מאשר המוחצנים מכיוון שכאשר הם מנהלים עובדים בעלי יוזמה, יש יותר סיכוי שיתירו לעובדים אלה להתקדם עם רעיונותיהם, בעוד שהמוחצן עלול, שלא בכוונה, להתלהב כל-כך עד שהוא ירצה להטביע את חותמו על הדברים, ואז רעיונותיהם של האחרים עלולים שלא לצוף באותה קלות אל פני-השטח.
למעשה, כמה מהמנהיגים המהפכניים בהיסטוריה היו מופנמים. אתן כמה דוגמאות. אלינור רוזוולט, רוזה פארקס, גנדי– כל אלה העידו על עצמם כאנשים שקטים, בעלי דיבור רך ואף ביישנים. וכולם הגיעו לאור הזרקורים, אף-על-פי שבכל נימי נפשם הם לא רצו בכך. ומתברר שיש לכך עוצמה משלו, מאחר ואנשים מרגישים שמנהיגים כאלה נמצאים ליד ההגה, לא בגלל שהם נהנים לנהל אחרים ולא בגלל ההנאה להיות במרכז העניינים, אלא מתוך חוסר-ברירה, בגלל הדחף שלהם לעשות את מה שחשבו לנכון.
בנקודה זו חשוב לי לומר שבעצם אני מחבבת מוחצנים. אני תמיד אוהבת לומר שכמה מחברי הטובים ביותר הם מוחצנים, כולל בעלי האהוב. וברור שכל אחד מאיתנו ממוקם במקום שונה על הקשת שבין מופנמות למוחצנות. אפילו קרל יונג, הפסיכולוג שהסביר לראשונה בלשון עממית מונחים אלו, אמר שלא קיים מופנם מוחלט או מוחצן מוחלט. הוא אמר שאדם כזה היה נמצא בבית-משוגעים, אם היה בכלל קיים אדם כזה. יש אנשים שנמצאים בדיוק באמצע הקשת שבין מופנמות למוחצנות, ולהם אנו קוראים אמביוורטים. לעתים אני חושבת שהם נהנים משני העולמות. אך רבים מאיתנו מזהים עצמם בתור אחד משני הטיפוסים.
אני טוענת שמבחינה תרבותית נחוץ לנו איזון טוב בהרבה. אנו זקוקים ליותר יין-יאנג בין שני הטיפוסים הללו. זה חשוב במיוחד כשמדובר ביצירתיות ופריון, מפני שכאשר פסיכולוגים בוחנים את חייהם של רוב האנשים היצירתיים, הם מוצאים אנשים שמצטיינים בהחלפת דעות ובקידום רעיונות, אבל הם גם בעלי נטיה חזקה למופנמות.
וזה משום שההתבודדות היא לעתים קרובות מרכיב מכריע ביצירתיות. למשל דארווין, שיצא להליכות ארוכות ביער בגפו. והיה דוחה נחרצות הזמנות לארוחות. תיאודור גייזל, המוכר יותר כד"ר סוס, חלם רבות מבין יצירותיו המדהימות במגדל פעמונים מבודד שהיה לו מאחורי ביתו בלה-הויה שבקליפורניה. הוא אפילו חשש להיפגש עם הילדים שקראו את ספריו כי חשש שהם יצפו שיופיע בדמות סנטה-קלאוס שמח ויתאכזבו מאישיותו המאופקת. סטיב ווזניאק המציא את מחשב ה"אפל" הראשון ביושבו לבד בתא הקטן שלו ב"היולט-פקארד", שבה עבד אז. לדבריו, לא היה לו סיכוי להיות כה מומחה אם הוא לא היה מופנם מכדי לצאת מהבית במהלך התבגרותו.
כמובן, זה לא אומר שעלינו להפסיק לשתף פעולה– ובדוגמה הנוכחית, החיבור המפורסם בין סטיב ווזניאק לסטיב ג'ובס שהביא לעולם את מחשב "אפל"– אבל זה כן אומר שהבדידות חשובה ושבשביל חלק מהאנשים היא כמו אויר לנשימה. בעצם אנו יודעים כבר מאות שנים על כוחה הנשגב של הבדידות. אבל לאחרונה התחלנו משום-מה לשכוח זאת. אם מסתכלים על הדתות הגדולות בעולם, מוצאים אנשים שיצאו למסעות חיפוש– משה, ישו, בודהה, מוחמד– מחפשים שיצאו לבדם, בגפם אל השממה ושם חוו התגלויות ותגליות עמוקות ושאותן הביאו אחר-כך בחזרה אל שאר הקהילה. מכאן שאם אין שממה, אין גילויים.
אבל זה לא מפתיע אם בוחנים את תובנות הפסיכולוגיה של ימינו. מתברר שאפילו לא ניתן להיות בקבוצת אנשים מבלי לשקף ולחקות אינסטינקטיבית את דעותיהם. אפילו בדברים מאד אישיים ופנימיים לכאורה, כמו למשל למי אנו נמשכים, אנו מתחילים לחקות את דעותיהם של אנשים סביבנו מבלי להיות אפילו מודעים שזה מה שאנו עושים.
ובנוסף, ידוע שקבוצות נוהות אחר הדעות של האדם הכי דומיננטי או כריזמטי בקבוצה, אף על-פי שיש מתאם אפס בין להיות הדובר הרהוט ביותר לבין היות בעל הרעיונות הטובים ביותר — ממש אפס. אם כן… [צחוק] ייתכן שזה יהיה גם בעל הרעיונות הכי טובים, אבל ייתכן גם שלא. האם באמת ברצוננו להשאיר זאת למקריות? הרבה יותר טוב שכל אחד ייצא למסע עצמאי, ייצור את אמונותיו-הוא ללא עיוותי הדינמיקה הקבוצתית, ואז להתכנס ביחד כצוות כדי לדון בהן בסביבה שמנוהלת נכון ומשם להמשיך הלאה.
ואם כל זה נכון, מדוע אנו עושים זאת בצורה כה שגויה? מדוע אנו מעצבים כך את בתי-הספר ומקומות העבודה שלנו? ומדוע אנו גורמים למופנמים לחוש אשמים רק כי לפעמים ברצונם להיות לבד? אחת התשובות טמונה עמוק בעברנו התרבותי. החברות המערביות, במיוחד בארה"ב, העדיפו תמיד את איש המעשה על-פני האדם החושב ובאנגלית: "הגבר החושב". אבל בימיה הראשונים של אמריקה, חיינו במה שההיסטוריונים מכנים "תרבות האופי", שבה עדיין הערכנו אנשים בהתאם לפנימיותם ולהגינותם המוסרית. אם מסתכלים על ספרי הלימוד העצמי של אז, לכולם יש שמות הכוללים דברים כמו, "אופי: הדבר הכי כביר בעולם." הם מתארים דמויות מופת כמו אברהם לינקולן שהועלה על נס בשל היותו צנוע ולא יומרני. רלף וולדו אמרסון כינה אותו: "אדם שאינו לוקה בחטא היוהרה."
אבל אז הגענו למאה ה-20 ונכנסנו לתרבות חדשה שההיסטוריונים מכנים "תרבות האישיות". מה שקרה הוא, שהתפתחנו מכלכלה חקלאית לעולם של עסקים גדולים. וכך לפתע אנשים עוברים מהעיר הקטנה אל הכרך. ובמקום לעבוד לצד אנשים שהם הכירו כל חייהם, עליהם כעת להוכיח את עצמם בחברת זרים. לכן, די מובן, שתכונות כמו קסם אישי וכריזמה הפכו לפתע להיות חשובות מאד. וכמובן שספרי ההדרכה העצמית השתנו בהתאם לדרישות החדשות הללו והם מתחילים לשאת שמות כמו: "כיצד לזכות בחברים ולהשפיע על אנשים." ודמויות המופת שלהם הם אנשי-מכירות דגולים. כך שזה העולם בו אנו חיים כיום. זוהי המורשת התרבותית שלנו.
אבל כל זה אינו בא לומר שכישורים חברתיים אינם נחשבים, ואני גם לא קוראת לחיסול עבודת הצוות. אותן הדתות המשלחות את נביאיהן לפסגות הרים מבודדות גם מטיפות לאהבה ואמון. והבעיות איתן אנו מתמודדים כיום בתחומי המדע והכלכלה לדוגמא, הן כה אדירות ומורכבות שיש צורך לכנס צבא שלם של אנשים כדי לפתור אותן בעבודת צוות. אך אני טוענת שככל שנאפשר יותר למופנמים להיות הם עצמם יש יותר סיכוי שהם יעלו פתרונות ייחודיים משלהם לבעיות הללו.
עכשיו אגלה לכם מה יש לי במזוודה. יודעים מה זה? ספרים. יש לי מזוודה מלאה בספרים. הנה "עין החתול" מאת מרגרט אטווד, הנה רומן מאת מילן קונדרה. והנה "מורה נבוכים" מאת הרמב"ם. אבל אלה אינם בדיוק הספרים שלי. הבאתי את הספרים האלה איתי מפני שהם נכתבו ע"י הסופרים החביבים על סבי.
סבי היה רב והוא היה אלמן שהתגורר לבדו בדירה קטנה בברוקלין שהיתה המקום הכי אהוב עלי בעולם, כשגדלתי, חלקית כי היתה מלאה בנוכחותו האצילית ונעימת ההליכות של סבי וגם מפני שהיא היתה מלאה בספרים. ממש כל שולחן וכל כיסא בדירתו, ויתרו על תפקידיהם המקוריים כדי לשמש מצע לערימות מתנודדות של ספרים. ממש כמו אצל שאר משפחתי, הדבר הכי אהוב על סבי היה קריאה.
אבל הוא גם אהב את קהל המתפללים שלו, וניתן היה לחוש אהבה זו בדרשות שהוא נשא מידי שבוע, במשך 62 השנים בהן כיהן כרב. הוא היה נוטל את התמצית מכל פרשת השבוע ואורג מרבדים סבוכים של חכמה הומניסטית עתיקה. אנשים היו מגיעים מכל עבר כדי להאזין לדרשותיו.
אבל הנה הדבר הכי חשוב בנוגע לסבי: מתחת למעטה תפקידו הטיקסי, הוא היה באמת צנוע ומופנם– עד כדי כך שכאשר נשא את דרשותיו, היה מתקשה ליצור קשר-עין עם קהל המתפללים שלו שמולו נשא את דרשותיו במשך 62 שנה. ואפילו כאשר היה רחוק מדוכן הדרשות, כאשר ניגשתם אליו להגיד שלום, לעתים מזומנות היה מסיים את השיחה בחפזה, מחשש שהוא גוזל יותר מדי מזמנכם. אבל כאשר הוא נפטר בגיל 94, המשטרה נאלצה לסגור את הרחובות בשכונתו כדי להכיל את קהל הנאספים שבא להתאבל על מותו. לכן היום אני משתדלת ללמוד מהמופת של סבי בדרכי שלי.
רק לאחרונה פירסמתי ספר על מופנמות, ונדרשו לי 7 שנים לכתוב אותו. בשבילי, אלו היו 7 שנים של אושר טהור, כי קראתי, כתבתי, הרהרתי, חקרתי. זו היתה גרסתי לשעות הרבות שסבי בילה מידי יום לבד, בספריה שבביתו. אבל כעת, העבודה שלי פתאום שונה לגמרי: לצאת לכאן ולהרצות על כך, להרצות על המופנמות. [צחוק] וזה הרבה יותר קשה בשבילי, כי עם כל הכבוד שאני חשה להיות כאן עם כולכם, זו לא הסביבה הטבעית שלי.
לכן התכוננתי לרגעים אלה כמיטב יכולתי. ביליתי את השנה האחרונה בתירגול נאום בפני קהל בכל הזדמנות שהיתה לי. אני קוראת לזה "השנה בצל סכנת הנאום" שלי. [צחוק] וזה למעשה עזר לי הרבה. אבל עלי לומר לכם שמה שעוזר אפילו יותר זו התחושה, האמונה והתקווה שלי שבכל הנוגע לגישות שלנו כלפי מופנמות, שקט ובדידות, אנו באמת ניצבים על סף שינוי דרמטי. באמת. כעת אותיר אתכם עם שלוש קריאות לפעולה מעשית עבור השותפים לחזון זה.
אחד: הפסיקו עם הטירוף של עבודה קבוצתית מתמדת. פשוט תפסיקו עם זה. [צחוק] תודה. [מחיאות כפיים] ברצוני להבהיר את דברי, מכיוון שאני מאמינה מעומק לבי שמקומות העבודה שלנו צריכים לעודד מגעים הדדיים ובלתי-רשמיים בסגנון פיטפוטי בית-קפה שבהם אנשים מתאספים ועוסקים בחילופי דעות אקראיים. זה נהדר. זה נהדר עבור מופנמים וגם עבור מוחצנים. אבל אנו זקוקים להרבה יותר פרטיות וחופש ולהרבה יותר אוטונומיה בעבודה. אותו הדבר גם בבתי-הספר. נכון שעלינו לחנך ילדים לעבודת צוות, אבל עלינו גם ללמד אותם לעבוד באופן עצמאי. זה חשוב במיוחד לילדים מוחצנים. הם צריכים לעבוד באופן עצמאי, כי חלקית, מכך נובעת החשיבה העמוקה.
שניים: לצאת אל השממה. להיות כמו בודהה, לחוות התגלויות משל עצמך. איני אומרת שעל כולנו לצאת כעת ולבנות לנו בקתות ביער ולא לדבר יותר זה עם זה, אלא שכולנו צריכים לדעת להתנתק ולהתכנס פנימה לתוך הראש שלנו לעתים קרובות יותר.
שלוש: הסתכלו היטב במה שיש במזוודותיכם וחישבו מדוע שמתם את זה שם. למוחצנים: אולי גם מזוודתכם מלאה בספרים. או אולי בכוסות שמפניה או בציוד לצניחה חופשית. מה שזה לא יהיה, אני מקווה שתשתמשו בכך בכל הזדמנות אפשרית ותזכו אותנו באנרגיה ובשמחה שלכם. ולמופנמים, בתור מי שאתם, הדחף שלכם הוא קרוב לוודאי לשמור היטב על מה שנמצא במזוודה שלכם, וזה בסדר גמור. אבל מפעם לפעם, רק לפעמים, אני מקווה שתפתחו את מזוודותיכם בפני אנשים אחרים כי העולם זקוק לכם ולדברים שאתם נושאים עמכם.
לכן אני מאחלת לכם את המיטב מכל המסעות האפשריים ואת האומץ לדבר ברכות.
תודה רבה לכם.
הפוסט כוחם של המופנמים – סוזן קיין הופיע ראשון בLifehacks